הציונות המדינית: הזרם האמין שבעיית האנטישמיות אינה מאפשרת ליהודים להשתלב בקרב הגויים, לכן יש להפריד בין היהודים לגויים, בראשה עמד הרצל, הפתרון שהציעה התנועה היה: לקבל צ׳ארטר )זיכיון( להתיישבות ארץ-ישראל בהסכמה בינלאומית., הזרם התנגד ל״הסתננות״ לארץ-ישראל בנוסח אגודות ״חובבי-ציון״ ודרש לקיים משא ומתן מדיני פומבי בשאלת היהודים, שבסופו יקבלו היהודים את מבוקשם., הציונות הרוחנית: החשש העיקרי של זרם זה היה לגבי גורלה של היהדות, הנמצאת בסכנה עקב ההתבוללות הקשה. כלומר, הכל נעוץ ב״צרת היהדות ולא בצרת היהודים״, בראש זרם זה עמד ״אחד העם״ )אשר גינצבורג(, בעקבות ביקוריו של ראש זרם זה בארץ-ישראל, הוא טען כי ארץ-ישראל לא תוכל ממילא לקלוט לתוכה את כל יהודי העולם. זהו חבל ארץ נחשל וקטן, ראש הזרם הזה ביקר קשות את העלייה הראשונה ואת פעולתו של הברון רוטשילד (בשני מאמרים ״לא זו הדרך, ו״אמת מארץ-ישראל״), ראש זרם זה הציע שלא להקים מדינה יהודית, אלא מרכז רוחני. לדעתו, צריכים לעלות לארץ- ישראל רק המובחרים שבציונים – אלה המתאימים מבחינה אידיאולוגית ובעלי יכולת פיסית להתמודד בתנאים הקשים של ארץ-ישראל – ואותם כינה ״עם כוהנים״., הציונות המעשית: חברי הזרם ראו בעבודה המעשית בארץ-ישראל יעד מידי של התנועה., המצדדים בזרם זה היו בעיקר חובבי-ציון בארצות: רוסיה, רומניה וגליציה, כלומר, יהודי מזרח אירופה, שעבורם היה הפתרון המעשי גם דרך להינצל מהפרעות ומהאנטישמיות., בין מנהיגיה של קבוצה זו נמנו מנחם אוסישקין, משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר, אנשי הזרם טענו, שיש לקבוע עובדות בארץ-ישראל (״עוד בית״ ועוד עז בארץ-ישראל), בלי לחכות לאישורים מהאומות.,

היגדים על הזרמים השונים בתנועה הציונית - חלק א'

bởi
Nhúng

Bảng xếp hạng

Phong cách trực quan

Tùy chọn

Chuyển đổi mẫu

Bạn có muốn khôi phục tự động lưu: không?